ובסופו של דבר, מילים הן פשרה. הן הרצון לקחת נקודה פנימית סמויה שאין לה שם ואין לה כותרת ואין דבר שניתן באמת לומר עליה ולנסות להגיד עליה משהו.

הן הניסיון המגושם לשרטט את הגבולות של המקום חסר המימדים שמתוכו פורצת הנשמה שלנו. כל מה שניתן זה להתקרב להעתק של חיקוי של צל של התחושה הזו שמרפרפת בנו לגבי משמעותם של החיים.

ואנחנו נידונים להכשל – לספר סיפורים ריקים, להדהד רגשות שכבר מזמן הפכו לאבק דרכים, וזה בסדר, זו דרך העולם.

ליצור זה לקוות לגעת בנקודה נשגבת ואמיתית, אבל רק לעיתים נדירות, כשיש מזל, אנחנו באמת עולים מספיק גבוה בשביל לגעת.

הסיכוי הקלוש להתרוממות העצמית הזו הוא אולי הסיבה לכתיבה, על כל מה שאין בה – למרות שאתה מוגבל בעצם היותך אנושי, למרות שאף פעם לא תכתוב על הדבר עצמו אלא רק לידו, אלפי מילין (ומילים) לידו,

למרות שתבגוד בעצמך עם הצורך באהבת הקהל או הצורך בתשומת לב או הצורך באהבת עצמך.

כל המחירים הללו, כל העיוותים הללו, כל הפשרות והטעויות, והחרטות שבאות איתן, הן המחיר שאנחנו מוכנים לשלם תמורת הסיכוי לעלות מדרגה אחת בגרם המדרגות שמוביל אל האינסוף.

וההבנה שלך בגיל עשר נעלמת תחת צילן של המחשבות שלך בגיל עשרים שמצידן נשטפות במה שאתה מחשיב חוכמה בגיל ארבעים והדרך מתמשכת עד שרק ההבנה שאינך מבין והידיעה שאינך יודע הן כל מה שנשאר.

ולאחר שרצת, קפצת, רדפת אחרי כל ההבטחות שהבטחת לעצמך, רגעי החסד מתגלים כשאתה נאלץ לעצור לנשום. כי דרכן של גאולות להגיע קמעא קמעא, גם גאולות אישיות.

העולם רץ מסביב והמחשבות חוזרות על עצמן וכל אחד עסוק בענייניו ומאבקיו ויכול לראות רק מה שנגד עיניו, לדעת רק את מה שניתן לו ומתנגן מולו… ומאחורי הקלעים, בזמן שאתה שואל ותוהה, מישהו בורא לך אור.

אז אולי תמונה שווה אלף מילים, אולי ריקוד שווה אלפיים, אולי מנגינה שווה חמשת אלפים. לך תדע.

בסופו של דבר, השמש זורחת.

וכאשר השמש עולה, נעלם הצורך למדוד ולספור, ואפשר פשוט לתת לדבר עצמו לשטוף אותך/ואותך. כי אחרי כל המילים והמנגינות והניסיון להבין את הכול ברגשות או במספרים, כשהשמש עולה זה נעשה ברור – האינסוף נמצא בשתיקה.

יצירה: Claude Debussy –  Clair de lune ביצוע: ענבר רוטשילד

יום אחד, יצא הדודו האחרון ממחבואו.

הוא לא באמת נכחד, העוף הגמלוני הזה, הוא פשוט ישן עכשיו, שינה עמוקה. שינה מהסוג שמדענים מעולם עוד לא שמעו עליה, אי שם במחילה צפופה מתחת לעץ גדול בתוך יער שאיש לא ביקר בו. אבל יום אחד הוא יצא.

הוא ינער מעט את הנוצות, יטלטל את המקור הגדול, ויתחיל לרקוד.

זה לא יהיה ריקוד יפה, בכל זאת מדובר בדודו. הם מגושמים ומסורבלים ויש סיבה שהם מתחבאים מאיתנו כל כך הרבה זמן, הם לא רצים כל כך טוב. או עפים כל כך טוב. והם גם לא רוקדים כל כך טוב. ובכל זאת, הוא ירקוד.

והריקוד הזה יהיה סימן. סימן לכל שאר המתחבאים לצאת.

כל חדי הקרן יצאו החוצה. יסתובבו ברחובות, יעצרו את התנועה, יתפסו מקומות חניה וישאירו גללים בכל צבעי הקשת בפארקים הציבוריים שלנו, עגולים, יפים ומסריחים.

הפיות יצאו. הן ישעטו מתוך פתחי האיוורור של בתים ומשרדים, יפזרו אבקת פיות דקה ומעוררת שיעול, ויגנבו לנו את כל כונני ה-USB , רק כי הן יכולות.

הפרחים יחזרו לשיר, כמו פעם, בקולות גבוהים ורכים. הם חיכו עד עכשיו והקשיבו טוב טוב, לומדים את כל השירים החדשים וכל אחד מהם גיבש לעצמו את הטעם האישי שלו.

אחרי שהדודו ירקוד נעדיף להעניק לאהובותינו חרציות ולאו דווקא ורדים.

חרציות אוהבות שירי אהבה מתוקים. ורדים מעדיפים מטאל.

קוראי המחשבות, בנות הים, הענקים שישנים בתוך ההרים, עופות החול, הדרקונים, הפטריות המדברות,

הנמלים הגדולות שיודעות להריח זהב, הסלמנדרות, הג'ינים, הארנבים הרצחניים, השועלים המרחפים,

הכלבים העשויים קרח, הזבובים שמזמזמים ביטלס, הלאמות הורודות, אלביס…

כולם כולם יצאו ביום שבו הדודו ירקוד.

וכשהוא יסיים לרקוד, הוא ידדה למעיין הקרוב, ישתה קצת ויחזור לישון עוד איזה עשר, מאה, אלף שנים. וגם הם, יחזרו להתחבא. אבל אנחנו כבר נדע שהם שם, כבר נבין שהם מתחבאים.

אולי זה כבר קרה. ואנחנו היינו בפייסבוק.

ואולי לא, ושווה לנו לשים לב, להקשיב.

או לפחות לנגן ולקוות שזה יפתה את הדודו לצאת החוצה, לרקוד.

יצירה: Ernesto Nazareth – Apanhei-te Cavaquinho ביצוע: ענבר רוטשליד

"קוסמת. אמא שלי קוסמת." הוא אמר.

"באיזה מובן?" שאלתי.

"בדיוק במובן שאתה חושב." הוא אמר, "עושה קסמים. אמיתיים."

הם ישבו לידי על הספסל, צופים באגם הדומם שנפרש מול עינינו. הוא נשם בכבדות, גירד בשיער מקליש, מתח חולצה בניסיון להחביא כרס בירה קטנה. היא חייכה והביטה אל המרחק, אל המים השקטים.

"אתה מתכוון ללנחש קלפים ולנסר אנשים ודברים כאלה."

"לא," הוא אמר, "הדבר האמיתי. אשכרה קוסמת. היא מתמחה בריחוף."

.........

יצירה: Frédéric Chopin – Nocturne in B-Flat Minor, Op. 9/1 ביצוע: ענבר רוטשילד

אל תכתבו.

אל תכתבו כי זה לא יעזור, זה לא יפתור, זה לא ישנה.

ההבטחה שאתה חושבים שתמומש אם רק תצליחו לכתוב כמו שצריך – זה לא יקרה.

זה לעולם לא יכתב כמו שצריך וזה לעולם לא יגמר. יהיו ימים שאתם תחצבו בסלע מילים, באיטיות, שוכחים בסוף המשפט למה התכוונתם בתחילתו, אם בכלל, ואז תסתכלו אחורה על מה שיצרתם ותהיו עייפים עייפים.

ויהיו ימים שבהם הכל יהיה קל, ויזרום, ותסיימו ועמוק בבטן תשאלו את עצמכם האם יתכן שזה היה קל כל כך פשוט כי זה רע כל כך.

אל תכתבו כי אם תכתבו אתם דנים את עצמכם לעוד טיוטה ועוד טיוטה ועוד טיוטה במעגל אינסופי של שיפור שעולם לא יגמר. מילה שתוסיפו היום תהיה מיותרת מחר ושוב נחוצה מחרתיים.

המילים שלכם ישוגרו החוצה, חיצים קטנים ומבולבלים, ואתם תנועו בין תקווה לכך שהם יכו מישהו ישר בלב לבין רצון שהם ינחתו חסרי שימוש בשדה הפתוח, חוסכים מכם את ההבנה מלאת האימה שמישהו שאיננו אתם חושב שהוא מבין למה התכוונתם רק בגלל שקרא את הטקסט שלכם.

אף מילה שתכתבו לא תהדהד בתוך האחר את הטעם והריח והתנועה הנפשית שהיו בכם, וכשהחיצים האלו יפגעו, הם לעולם לא יפגעו כמו שהתכוונתם.

אל תכתבו כי אם הטקסט יהיה רע אתם תחושו לנצח שטעיתם שנתתם לו לצאת. אם הוא יהיה טוב, אתם תשייכו אותו לעצמי הישן שלכם ותמשיכו לתהות האם גם העצמי הנוכחי שלכם מסוגל לכתוב אותו.

ואולי אתם אחרי השיא וכל מה שיש לכם לעשות מעכשיו זה להביט אחורה אל מילים טובות מפעם.

אל תכתבו כי בעוד שהאדם הלא כותב יכול ליהנות מהספק ולהיחשב חכם או טוב לב, האדם שכותב מוציא החוצה דברים שגורמים לאנשים אחרים לגבש עליו דעה מהירה ונחרצת, שמכריחים אותו עצמו להביע דעה, להקפיא רגש, לזקק במחשבה. וכל הדברים הללו תמיד יהיו שנואים על מישהו או מגוחכים בעיני מישהו, תמיד יהיו צמודות אליהם תוויות מחיר שלא חשבתם עליהן.

כי יהיה בכם חלק שיבין שסטטיסטית תמיד יהיה מישהו שיחשוב שמה שאתם כותבים הינו טוב, ולכן אין מה להתפאר או להתנחם בזה.

וכך, בסופו של דבר לא תאמינו למי שאומר שאתם טובים, כי אולי הוא טיפש ולא תצליחו להתעלם ממי שאומר שלא, כי אולי הוא היחיד שבאמת הבין.

אל תכתבו כי למה, כי למי אכפת, כי מה זה ישנה, כי זה יכאיב, כי זה חסר טעם, כי זו עבודה של בדידות, כי זו עבודה פומבית מדי, כי אי אפשר להצליח בזה, כי זה לא יביא לכם פרנסה, כי זה קשה, כי זה רק נראה כמו אמת והולך כמו אמת ונשמע כמו אמת אבל אי אפשר לדעת אם זה אמת או לא, כי איש לא יקשיב, כי איש לא יאמין.

גם אם תכתבו  "אל תכתבו", איש לא יאמין.

שתו בירה, חבקו ילד, טיילו בפארק, עשו אהבה, עשו מלחמה, עשו מטפחות בד בצבע ורוד בקבוק עם ראשי תיבות מסולסלים בשביל לקנח איתן את האף. אבל אל תכתבו. אל תכתבו.

יצירה: Felix Mendelssohn – Lied ohne Worte in F-Sharp Minor, Op. 67/2 ביצוע: Takashi Sato (under CC)

"איזו חתונה יפה," חשבה הכלה, "השמש הנעימה הזו ואהובי שמחכה לי בקצה השביל. אני יודעת, יודעת שגם מחר יביט בי במבט הזה וגם מחרתיים, שכל חיינו יהיו ריקוד, יהיו ההליכה הזו במשעול הכרם המואר, אם רק נרצה מספיק חזק, אם רק נעבוד מספיק קשה. העולם מחייך אלינו היום, כי גם הוא יודע – אנחנו נועדנו להיות מאושרים, ביחד."

"איזו חתונה יפה," חשבו הורי הכלה, "כמה טוב לראות אותה מאושרת ואיזה מזל שהורי החתן התפשרו על כמות האורחים שלהם. אנחנו מקווים, מקווים שמהמורות הדרך לא יטלטלו אותם חזק מדי, מקווים שהמתנות יכסו את עלות האירוע, מקווים שלא ישכחו אותנו, שלא ירתעו מכל מה שמחכה להם שם בחוץ, אחרי שנגמר משעול הכרם המואר. העולם מסובך לפעמים, וגם הוא יודע – הם יצטרכו אותנו עוד הרבה בהמשך הדרך."

"איזו חתונה יפה," חשבו האורחים, "ואיזה מזל שלא היו פקקים. אז כמה שמים היום? נחכה קצת לאוכל ונחליט. כל כך יפה פה, ואנחנו רק שואלים את עצמנו איך ולמה שמו את הבר כל כך רחוק ומי חשב שזה רעיון טוב לחלק קבבונים בטחינה לאורחים בשמלות ערב. שואלים את עצמנו עד כמה האהבה הזו באמת כנה, האם שוב יהיה סרטון מביך של החברים, שואלים איך אפשר להתרגש כששלושה מפיקים עם אוזניות מסתובבים לך הלוך ושוב בין הרגליים וצלם תקוע לך בפרצוף וכמה זמן יחזיק כל זה, בעצם. העולם הוא מקום קשה ומלא חשבונות וגם הוא יודע – אהבה זה לסרטים, בחיים יש אינטרסים."

"איזו חתונה יפה," חשב הכרם, "כמה שרציתי מישהו שיתחתן בי, כך בפשטות וטוהר שכאלו. אני חושש, חושש שאני אהיה השיא, שאני יפה מדי ומואר מדי ושזמזום הפרפרים בי ממסך את האמת על מהות הדברים. אני חושש, האם כדאי היה ליצור יופי שכזה בעזרתי כאשר מחר כשלא יהיו בי עוד, והשמש תתכסה מעט, לא אהיה יותר מאשר שדה עם כמה צמחים ושקט מהדהד. העולם מכוער, והוא יתנפל עליהם כשיצאו משעריי."

"איזו חתונה יפה," אמר הזמן, "נחמד שיש עוד מי שחושב שהכרם יישאר מואר תמיד. אני תוהה, תוהה האם הם זוכרים שיש סוף לכל, שלא ארחם עליהם לעולם, שלא אתן להם מנוח או הפסקה, תוהה האם הם חושבים שיחד יצליחו לנצח אותי או שאולי הם פשוט בוחרים לשכוח עכשיו את הזקנה, את העייפות, את קיומו של החדלון. העולם סופי וכל השמחה שבו היא הפסקה קלה בדרך אל הסוף שאני מחזיק בידי."

"איזו חתונה יפה," אמר האל, "המשיכו בשלכם. אני אינני שואל, אינני חושש ואינני תוהה. אני שמח בשמחתם. נראה לי שאשאר."

יצירה: Johann Sebastian Bach – Was mir behagt, ist nur die muntre Jagd, BWV 208: IX. Schafe können sicher weiden (Arr. for Piano by Dinu Lipatti) ביצוע: ענבר רוטשילד

הסלע גדול ועגול, ומלא חורים. עמוקים כאלה, כמעט מחילות קטנות. הוא קדח אותם בעצמו, ידנית, לאורך תקופה ארוכה, בהפסקות הקצרות שהצליח לגנוב פה ושם, לאורך הדרך.

אפשר להכניס שם כל מיני דברים, אל המחילות האלה. בהתחלה הוא תקע שם נרות, אחר כך נורות צבעוניות, והן הפכו את הסלע הגדול למעין כדור דיסקו ענקי. הפעם תכנן להכניס לתוכן שפורפרות צבע מיוחדות, דקות כאלה.

הוא עצר מעט לפני שהגיע לפסגה, איזן את הסלע על אבן גדולה שמצא בצד השביל ושלף את שפורפרות הצבע. הוא פתח אותן בזהירות ואז השחיל אותן, אחת אחת, אל תוך מחילות האבן הקטנות. זה לקח כמה דקות והסלע כמעט ונפל אבל הוא תפס אותו בזמן.

לבסוף, לקח נשימה עמוקה, הזיז את האבן והמשיך לדחוף את הסלע, מאמץ את שריריו, סקרן לדעת איך זה יראה הפעם.

כשהגיע לפסגה, שמט את הסלע, כמעט בכוונה, והוא התחיל להתגלגל למטה. הצבעים בשפופרות מדוללים בדיוק במידה שתאפשר להם להיות מותזים לכל הכיוונים וזה מרהיב. לאור השמש השוקעת הוא עמד והסתכל על המחזה בחדווה. אדום, ירוק, כחול, ורוד, הצבעים פרצו החוצה, מתרוממים באוויר בזמן שהסלע דילג למטה, מקפץ, והשביל כולו הפך לכאוס מצויר, לנחל צבעוני שזולג במורד.

הוא פרץ בצחוק גדול, פרש ידיו ורץ במורד ההר בשביל הזה שנוצר, עיניו לא משות מהכדור הצבעוני, המתפרץ, המתגלגל, מהשמש מלאת החיים הזו שדוהרת במורד ההר ומתיזה קשתות צבע עליזות לכל עבר, הופכת את כל ההר לג'ימבורי גדול.

כשהסלע הגיע לתחתית ההר ונעצר, הוא נראה כמו כדור משחק פסיכדלי שהאלים משתעשעים בו אחרי שהם חוזרים מהגן. כשהגיע אליו, מתנשף, שם לב שהשמש כבר נוגעת באופק. עוד יום עבר.

סיזיפוס התמתח מעט, הניח את ידיו על הצבע שעדיין טפטף והתחיל לגלגל את הסלע שוב במעלה ההר.

עד הפעם הבאה שיגיע לפסגה כבר בטח יהיה לילה. הוא חייך לעצמו, כבר לא יכול לחכות. הפעם הוא יתקע בחורים זיקוקים צבעוניים. זה יהיה מטורף!

---

יצירה: Frédéric Chopin – Etude Op.25/2 in F minor ביצוע: Edward Neeman