ובסופו של דבר, מילים הן פשרה. הן הרצון לקחת נקודה פנימית סמויה שאין לה שם ואין לה כותרת ואין דבר שניתן באמת לומר עליה ולנסות להגיד עליה משהו.

הן הניסיון המגושם לשרטט את הגבולות של המקום חסר המימדים שמתוכו פורצת הנשמה שלנו. כל מה שניתן זה להתקרב להעתק של חיקוי של צל של התחושה הזו שמרפרפת בנו לגבי משמעותם של החיים.

ואנחנו נידונים להכשל – לספר סיפורים ריקים, להדהד רגשות שכבר מזמן הפכו לאבק דרכים, וזה בסדר, זו דרך העולם.

ליצור זה לקוות לגעת בנקודה נשגבת ואמיתית, אבל רק לעיתים נדירות, כשיש מזל, אנחנו באמת עולים מספיק גבוה בשביל לגעת.

הסיכוי הקלוש להתרוממות העצמית הזו הוא אולי הסיבה לכתיבה, על כל מה שאין בה – למרות שאתה מוגבל בעצם היותך אנושי, למרות שאף פעם לא תכתוב על הדבר עצמו אלא רק לידו, אלפי מילין (ומילים) לידו,

למרות שתבגוד בעצמך עם הצורך באהבת הקהל או הצורך בתשומת לב או הצורך באהבת עצמך.

כל המחירים הללו, כל העיוותים הללו, כל הפשרות והטעויות, והחרטות שבאות איתן, הן המחיר שאנחנו מוכנים לשלם תמורת הסיכוי לעלות מדרגה אחת בגרם המדרגות שמוביל אל האינסוף.

וההבנה שלך בגיל עשר נעלמת תחת צילן של המחשבות שלך בגיל עשרים שמצידן נשטפות במה שאתה מחשיב חוכמה בגיל ארבעים והדרך מתמשכת עד שרק ההבנה שאינך מבין והידיעה שאינך יודע הן כל מה שנשאר.

ולאחר שרצת, קפצת, רדפת אחרי כל ההבטחות שהבטחת לעצמך, רגעי החסד מתגלים כשאתה נאלץ לעצור לנשום. כי דרכן של גאולות להגיע קמעא קמעא, גם גאולות אישיות.

העולם רץ מסביב והמחשבות חוזרות על עצמן וכל אחד עסוק בענייניו ומאבקיו ויכול לראות רק מה שנגד עיניו, לדעת רק את מה שניתן לו ומתנגן מולו… ומאחורי הקלעים, בזמן שאתה שואל ותוהה, מישהו בורא לך אור.

אז אולי תמונה שווה אלף מילים, אולי ריקוד שווה אלפיים, אולי מנגינה שווה חמשת אלפים. לך תדע.

בסופו של דבר, השמש זורחת.

וכאשר השמש עולה, נעלם הצורך למדוד ולספור, ואפשר פשוט לתת לדבר עצמו לשטוף אותך/ואותך. כי אחרי כל המילים והמנגינות והניסיון להבין את הכול ברגשות או במספרים, כשהשמש עולה זה נעשה ברור – האינסוף נמצא בשתיקה.

יצירה: Claude Debussy –  Clair de lune ביצוע: ענבר רוטשילד

יום אחד, יצא הדודו האחרון ממחבואו.

הוא לא באמת נכחד, העוף הגמלוני הזה, הוא פשוט ישן עכשיו, שינה עמוקה. שינה מהסוג שמדענים מעולם עוד לא שמעו עליה, אי שם במחילה צפופה מתחת לעץ גדול בתוך יער שאיש לא ביקר בו. אבל יום אחד הוא יצא.

הוא ינער מעט את הנוצות, יטלטל את המקור הגדול, ויתחיל לרקוד.

זה לא יהיה ריקוד יפה, בכל זאת מדובר בדודו. הם מגושמים ומסורבלים ויש סיבה שהם מתחבאים מאיתנו כל כך הרבה זמן, הם לא רצים כל כך טוב. או עפים כל כך טוב. והם גם לא רוקדים כל כך טוב. ובכל זאת, הוא ירקוד.

והריקוד הזה יהיה סימן. סימן לכל שאר המתחבאים לצאת.

כל חדי הקרן יצאו החוצה. יסתובבו ברחובות, יעצרו את התנועה, יתפסו מקומות חניה וישאירו גללים בכל צבעי הקשת בפארקים הציבוריים שלנו, עגולים, יפים ומסריחים.

הפיות יצאו. הן ישעטו מתוך פתחי האיוורור של בתים ומשרדים, יפזרו אבקת פיות דקה ומעוררת שיעול, ויגנבו לנו את כל כונני ה-USB , רק כי הן יכולות.

הפרחים יחזרו לשיר, כמו פעם, בקולות גבוהים ורכים. הם חיכו עד עכשיו והקשיבו טוב טוב, לומדים את כל השירים החדשים וכל אחד מהם גיבש לעצמו את הטעם האישי שלו.

אחרי שהדודו ירקוד נעדיף להעניק לאהובותינו חרציות ולאו דווקא ורדים.

חרציות אוהבות שירי אהבה מתוקים. ורדים מעדיפים מטאל.

קוראי המחשבות, בנות הים, הענקים שישנים בתוך ההרים, עופות החול, הדרקונים, הפטריות המדברות,

הנמלים הגדולות שיודעות להריח זהב, הסלמנדרות, הג'ינים, הארנבים הרצחניים, השועלים המרחפים,

הכלבים העשויים קרח, הזבובים שמזמזמים ביטלס, הלאמות הורודות, אלביס…

כולם כולם יצאו ביום שבו הדודו ירקוד.

וכשהוא יסיים לרקוד, הוא ידדה למעיין הקרוב, ישתה קצת ויחזור לישון עוד איזה עשר, מאה, אלף שנים. וגם הם, יחזרו להתחבא. אבל אנחנו כבר נדע שהם שם, כבר נבין שהם מתחבאים.

אולי זה כבר קרה. ואנחנו היינו בפייסבוק.

ואולי לא, ושווה לנו לשים לב, להקשיב.

או לפחות לנגן ולקוות שזה יפתה את הדודו לצאת החוצה, לרקוד.

יצירה: Ernesto Nazareth – Apanhei-te Cavaquinho ביצוע: ענבר רוטשליד

"קוסמת. אמא שלי קוסמת." הוא אמר.

"באיזה מובן?" שאלתי.

"בדיוק במובן שאתה חושב." הוא אמר, "עושה קסמים. אמיתיים."

הם ישבו לידי על הספסל, צופים באגם הדומם שנפרש מול עינינו. הוא נשם בכבדות, גירד בשיער מקליש, מתח חולצה בניסיון להחביא כרס בירה קטנה. היא חייכה והביטה אל המרחק, אל המים השקטים.

"אתה מתכוון ללנחש קלפים ולנסר אנשים ודברים כאלה."

"לא," הוא אמר, "הדבר האמיתי. אשכרה קוסמת. היא מתמחה בריחוף."

.........

יצירה: Frédéric Chopin – Nocturne in B-Flat Minor, Op. 9/1 ביצוע: ענבר רוטשילד