Rav Shlomo Goren - A Maccabi in our times

א. משיב מלחמה א,א (הוצאת הספר: 1994) אין ספק שחיי האדם הם הערך העליון בתורת ישראל בהלכה ולפי מוסר הנביאים. והמדובר לא רק בחיי ישראל, אלא בחיי כל אדם שנברא בצלם האלקים... על אף מצות הלחימה המפורשת בתורה, מצווים אנו לחוס גם על האויב, שלא להרוג אפי' בשעת מלחמה אלא בזמן שקיים הכרח להגנה עצמית לצורך כיבוש ולנצחון, ולא לפגוע באוכלוסיה בלתי לוחמת, ובודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים במלחמה. פרט לאותן מלחמות המצוה שנצטוינו במפורש בתורה בימי קדם "לא תחיה כל נשמה" באשר גם האויבים נהגו אז באכזריות ולכן החמירה נגדם התורה, ואין ללמוד מהן חס וחלילה על מלחמות אחרות ועל זמנינו... בפרשה זו של שכם, לדעת הרמב"ם, אמנם נהגו שמעון ולוי בהתאם להלכה שבידיהם, אבל יעקב אבינו ציפה מהם שילכו אחרי משנת החסידים, שהיא אמת - המוסר לפיה יש לנהוג כאשר אנחנו דנים דיני נפשות, גם של נכרים, ואפי' של עובדי עבודה זרה כאנשי שכם, כפי שכותב הרמב"ן. "משנת חסידים" מבוססת על מדת הרחמים, שיש לנהוג לפיה גם במלחמה, ושעלינו ללמוד אותה ממדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא רחום וחנון, אף עלינו להיות כן. והיא בניגוד למדת הדין ולגישת "יקוב הדין את ההר", אלא "ורחמיו על כל מעשיו". ב. משיב מלחמה א,ב ההלכה הרווחת בישראל בדבר היתר לחימה בשבת ותפיסת המחשבה ההלכתית הנקוטה כעת בידינו כאין עליה עוררין ומגבלות, בכל הנוגע לניהול מלחמת מצוה בשבת, בין שזו מלחמת מגן ובין שזו מלחמת כיבוש - בגבולות א"י שהובטחו לנו עפ"י הגבורה, אינה זהה לכאורה עם המקורות ההיסטוריים הדנים על מלחמות ישראל השונות בימי קדם... תקופה שניה בהיסטוריה היהודית, בה התעוררה בצורה חריפה ביותר בעיית ההתגוננות והלחימה בשבת, היתה תקופת החשמונאים... בספר חשמונאים א' ב' מסופר: ויקומו פתאום להתגולל עליהם ביום השבת, ויאמרו להם, עד אנה מאנתם לשמוע בקול המלך, קומו נא וצאו מזה ועשו את מצותיו וישבתם בטח, ויענו ויאמרו, לא נצא, כי את דבר המלך לא נעשה ואת השבת לא נחלל, ויגשו אל המערכה, ויערכו כלי מלחמה לקראתם, והאנשים אשר בקרבה לא הרימו את ידיהם לירות אבן או לסכור את פיה, ויאמרו אליהם נמותה הפעם בנקיון כפנו, והשמים והארץ עדים בנו כי בזדון תהרגונו. ויפלו עליהם ביום השבת, ויהרגו כל אשר במערה, וימותו הם ונשיהם וטפם ומקניהם, ויהיו המתים כאלף איש. ומתתיהו ורעיו שמעו את הדבר ותצר להם מאד, ויאמרו איש אל אחיו, אם עשה נעשה כאשר עשו אחינו לבלתי התיצב לפני הגוים בעד נפשנו ותורתנו, עוד מעט והשמידונו, ויועצו כלם ביום ההוא לאמור, אם הלחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו, ולא נמות כמות אחינו במערות"... תמוהה ביותר דעתם הקודמת של הנופלים במערה שלא רצו לסכור את פי המערה ומסרו את עצמם עי"כ להריגה, וכי נעלמה מהם ההלכה שפיקוח נפש דוחה שבת? ... תמיהה זו, תירצנו אותה כבר במאמרנו המיוחד "מלחמת החשמונאים לאור ההלכה", שנתפרסם בספרנו "תורת המועדים": מאחר שהיתה זאת בתקופת השמד, כי היוונים גזרו "להשכיחם מתורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"... הרי הלכה מפורשת בידינו בסנהדרין ע"ד א', שלא אמרו בכל התורה יעבור ואל יהרג אלא שלא בשעת גזירת המלכות, אבל בשעת גזירת המלכות אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור... פסק הדין של ביה"ד של החשמונאים הזה, אנו למדים שגם במקרה של גזירת שמד, כל שנשקפת סכנה...