Pinchas 5785
איתא בתרגום ירושלמי שמות פרק ו׳ פסוק ח״י פִּינְחָס הוּא אֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא דְעָתִיד לְמִשְׁתַּלְחָא לְגָלוּתָא דְיִשְרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא ע״כ. ובודאי שדרך דרוש נאמר. ואיך שיהיה כך אמרו. ובמסכת דרך ארץ זוטא ט׳ נכנסו בחייהם בג״ע. ואלו הן חנוך בן ירד ואליהו כו׳ ויש אומרים אף ר׳ יהושע בן לוי ע״כ. ויש מהאחרונים פלפולים נעמים בענין הנכנס חי לגן עדן. ואם אשתו מותרת או אסורה, שהרי בעלה לא מת, ומ״מ הוא איננו, ע׳ קובץ שיעורים ח״ב סכ״ח ומה שהביא מספר תרומת הדשן שחקר בזה.
וביותר אריכות ראיתי פלפול עצום בספר שדי חמד פאת השדה מערכת ג׳ סימן י״ח גן עדן אם הוא מקום הראוי לצדיקים שנכנסו שם חיים לקיים שם מצות עשה נסתםק הרב נחלת בנימין במצוה ק״ד דשמא המקום גורם ודוקא עולם הזה הוא מקום מוכשר לשמור מצות ה׳ חקיו ותורתיו ולא בגן עדן ואף אותם שנכנסו חיים לגן עדן כאליהו הנביא וריב״ל פטורים מקיום המצות או דילמא מיתה גורם פיטור המצות שאין חובת מעשה המצות נמשכות רק בהיותם אדם כלומר מחובר מגוף ונפש ובהפרדם זה מזה אינו אדם וקרא כתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כו׳ ולכך כשמת נעשה חפשי מן המצות ואם כן אותם שנכנסו חיים לגן עדן מחוייבים הם כו׳.
וע״ע שם שכתב שאין ראיה מאדם וחוה שנתחייבו מצות עץ הדעת אף שהיו בגן עדן, דזה לא מענין תרי״ג מצות, ומצותו בכך. וכתב עוד דלית ראיה מב״מ קיד: לאו כהן הוא מר, ששמר אליהו איסור טמאת כהנים כשחזר ולעוה״ז לבקר רבה בר אבוה, די״ל דהמקום הוא הגורם, וכשם שיש מצוות תלויות בארץ ישראל שאין חיוב עליהם בחו״ל, כך יש לומר תרי״ג מצוות בעוה״ז תלויות, ואין חיובם בתוקף בגן עדן כלל.
ובסוף דבריו שם הסיק דבאמת אפילו מי שמת כדרך כל הארץ אם צדיק הוא לא נפטר מחיוב מצוות במיתתו, וכדאמרינן בברכות יח. צדיקים במיתתם קרואים חיים. ולמד כן מספר חסידים סימן אלף קכ״ט ורבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין להודיע שעדיין היה בתוקפו ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצות כי אם כחי בבגדים כמו שהיה לובש בחייו והצדיקים נקראים חיים אפי' במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית, ע״כ, וע״ש בשדי חמד באריכות.
וזה דלא כדעת רבינו הגדול ז״ל, בספרו המפורסם איש ההלכה, ע״ש חלק א׳ סימן ז׳, שהאריך בענין זה שאין מצוות אלא בעולם הזה, ושעולם הזה חביב אל היהודי ביותר מטעם זה. ואביא קצת מלשונו שם: יש להדות יחס שלישי אל המיתה ולא המתים; מת מטמא, קבר מטמא כו׳, והשעה שהרבה דתות רואות בתופעת המיתה חזיון חיובי, התומך וסועד את ה״תחושה״ והתודעה הדתית, ולפיכך קידשו את המוות, את המת, את הקבר, שהרי כאן הוא מפתן הטרנסצנדנטיות, שער העולם הבא, חלון מלא אורה, הפרוץ לתחום עליון ונשגב, הכריזה היהדות טומאה ביחס למת, ומאסה במיתה, בכליון ובגוויעה, ובחרה בחיים וקדישה אותם: הידהות הנאמנה, שהיא בת קולה של ההלכה, רואה במותת ניגוד עצום וסתירה מבהילה לכל חיי הדת. המוות סותר את כל מהותה של חווית איש הדת המפוראת. במתים חפשי — כיוון שמת נעשה חפשי מן המצוות כו׳ תעודת האדם הדתי כרוכה בעשיית המצוות, ועשייה זו אפשרית היא רק בעולם הזה, במציאות הגופנית והממשית כו׳ וע״ש עוד מזה.
Jul 18 20255 m
Jul 13 202526 m
4 m
3 m