דנה דבורין ביקשה לשוחח עם איתמר אולנסקי, בן 24 ולוחם בגדוד השריון 363 בחטיבת 'הראל' שחגג ב־7 באוקטובר יחד עם חבריו במסיבת הנובה, רגעים לפני שהאירוע הפך לזירת אימה. תוך שניות החגיגות בפסטיבל הפכו למאבק הישרדות, וכחייל ולוחם, הוא הבין במהרה שמדובר באירוע חריג. מיד לאחר שאיתמר שרד את התופת הוא נכנס ללחימה.

בתחילה סיפר איתמר על השעות שלפני פרוץ המלחמה ועל החגיגות בפסטיבל הנובה: "זה פסטיבל מאוד גדול, 3,500 אנשים לפי דעתי. כל החבורה שלי חזרה כמה חודשים לפני מדרום אמריקה וכבר שחזרנו ידענו שהמסיבה הזו מצוינת ואמרנו גם לכל החברים בדרום אמריקה שיבואו גם. הגענו למסיבה בסביבות 2:00 בלילה, רקדנו ושתינו טיפה ואז הגיעה השעה 6:30 בבוקר והתחיל המטח המטורף".

"אמרו שהמסיבה מסתיימת אבל הקהל של המסיבות טבע רגיל מאוד שאומרים לו ש'המסיבה נגמרה', אני יכול להגיד שרוב האנשים חשבו שההכל בסדר והמסיבה תחזור, הם לא באמת הבינו את הסיטואציה. אני יכול להגיד שאנחנו בחבורה ספציפית הבנו יחסית מהר מאוד שהמסיבה באמת לא תימשך והתחלנו לקפל את הדברים", סיפר.

כחייל ולוחם, עובר לך בראש משהו? מחשבה קצת שונה משאר האנשים?
"זה היה נראה מטח לא רגיל מהתחלה. האמת שגם הייתי ממש קרוב למקום הזה יומיים לפני, אח שלי הוא חייל בגדוד 13 והלכתי לבקר אותו ולהביא לו אוכל עם אימא שלי. עבר לי שקורה פה משהו, אני חשבתי שהם באו להרוס לנו את השבת השקטה ולהראות לנו שהם עדיין כאן, משהו בסגנון הזה", השיב.

בהמשך השיחה סיפר על ניסיון המילוט שלו מהמקום: "בשעה 6:40 אנחנו יוצאים מהחניון ומתחיל פקק מאוד גדול ביציאה מהחניון של רעים, היה המון המולה ואנשים שמנסים לעקוף מהצדדים ואנחנו לא מצליחים לזוז. ואז ראינו שהאנשים מקדימה מתחילים לעשות פרסה לכיוון בארי וגם אנחנו עשינו את הפרסה, אני מאמין שהיה שם מארב מסוים".

עוד הרחיב: "בשלב הזה אנחנו לא יודעים שום דבר נוסף מעבר לירי הטילים, אחרי הפרסה הזו אנחנו רואים שאנשים שוב מפרססים וחבר שלי שהיה על ההגה אמר 'נמאס לי מכל הסיבובים, בואו נבין מה קורה פה ונעצור', ופתאום אחד החברים שלי מהצבא שלח לי הודעה שזה לא רק ירי של טילים, שיש גם מחבלים".

"כולם היו בשיחות עם ההורים ואני קראתי את זה בקול, ברגע שקיבלתי את ההודעה הזו המחשבה הראשונה שעוברת בראש היא 'טוב אולי יש חדירה של מחבל או שניים' וגם זה לא נתפס, כל השירות שלי לא קיבלתי הודעה על מישהו שחצה את הגדר - עוברות 15 שניות מאז שיקבלתי את ההודעה והרכב שמאחורינו מקבל 3 כדורים מקדימה", שחזר איתמר.

בפודקאסט 'יום פקודה' סיפרו עידו קדם, מ"פ בגדוד הנדסה 624, קצין בעורף החטיבתי של חטיבת הראל במילואים, ואייל אזריה, סמ"פ ביחידת שריון בחטיבת הראל במילואים, לדנה דבורין על המלחמה שתפסה אותם בהפתעה והגבורה שגילו טרם נקראו לדגל.

בפתח השיחה תיארו השניים עידו קדם ואייל עזריה, את שעבר עליהם בשעות הראשונות ב־7 באוקטובר: "הייתי עם אשתי והילד אצל אמא שלי, אחרי ארוחת שישי החלטנו להישאר אצלם בקריית אונו, ובשעה 6 וחצי בבוקר קמנו, כמו כל עם ישראל, לקול האזעקות", סיפר קדם.

המשיך וסיפר: "וחצי שעה לאחר מכן אני רואה את הסרטון משדרות וחושב שמדובר ב'פייק', ואז רואה עוד ועוד סרטונים ומתחיל להבין שאתה בתוך משהו אחר שמאוד מזכיר את יום כיפור, ואתה מחכה לעידוכנים בקבוצות עם החטיבה של הגדוד ואף אחד עדיין לא מבין מה קורה".

"זה היה ממש הלם, ואני התחלתי לפעול בערוץ שלי, זה אומר שבקבוצה עם המ"מים שלי אני מתחיל לדבר כדי לקדם דברים ושיצרו קשר עם החיילים להבין איפה כל אחד נמצא ומי זמין טלפונית ומי לא. אחרי שעה אמרתי להם שכל אחד יתחיל להכין לעצמו תיק אישי כשבמקביל אני מחכה לעידכונים מהחטיבה, מהגדוד אבל, היוזמה שלי בתור מ"פ זה להתחיל לקדם את הדברים האלה וכך ליצור שליטה בכוח של הפלוגה", הדגיש.

סמ"פ עזריה, שהיה באותו הבוקר בחו"ל, סיפר: "ב־7 באוקטובר תיננתי לחזור מירח דבש בסרי לנקה ותאילנד. היה מדהים ומזל שצילמנו תמונות כי הכל פשוט נשכח", ציין.

"ב־7 באוקטובר בבוקר, שעון תאילנד, עלינו למטוס לטיסה לישראל עם קונקשן בדובאי, כאשר באיזשהו שלב אחרי שהמטוס המריא אני רואה בזווית העין בשורה מלפני שרואים חדשות וכתוב על המשך שיש מלחמה, שאלנו את האישה שצפתה בזה מה קורה שם, והיא ענתה שיש בלאגן בישראל, נכנסו הרבה מחבלים מעזה", סיפר.

עוד סיפר: "ברגע שנחתנו בדובאי, בקונקשן, התחלתי להרים את כל הצוות שלי, זה היה עוד לפני שהקפיצו אותנו, הייתי מפק"צ אז ומיניתי את אחד החבר'ה בצוות להיות האחראי במקרה שמקפיצים, כי אני הייתי עוד בדרך".

סגן אלוף אסף אילן, מפקד גדוד שריון 363 בחטיבת הראל במילואים, שוחח עם דנה דבורין ושיתף אותה בתחושות לאחר הכניסה מחדש לבסיס נחל עוז שהותקף ב-7 באוקטובר ובפציעה שלו בעזה, כאשר תהה - האם כך הסתיימו חייו.

"נקודת ההתחלה היא 7 באוקטובר, אנחנו מתגייסים ויורדים עם הטנקים שלנו מצאלים ומשתתפים בקרבות הבלימה בשטח שבין בארי לבין הגדר. בהתחלה אין שום כוח צבאי אחר בינינו לבין הגדר. במשך כמה ימים, מבצעים גם פשיטות מהגדר פנימה להחזיר כל מיני גופות. מבצעים מספר פשיטות כאלה במשך זמן ונמצאים בהגנה", סיפר.

בהמשך סיפר כי בשלב מסוים הגדוד שלו קיבל את האחריות על בסיס נחל עוז. "אף אחד לא רצה להיכנס לבסיס הזה. לא היה צריך הרבה דמיון כדי להבין מה קרה שם כשנכנסים, ואנחנו משיבים את המצב לקדמותו".

לאחר מכן שיתף בפציעה שספג בעזה כאשר כדור נורה לו למרפק: "שאלתי את עצמי, 'מה עכשיו? זהו? ככה זה נגמר?'"